שיר המכולת גירסת שר הבטחון 

באחד מימי התשובה הנוראים האחרונים – יום שהיה יותר סמוך לכסה מאשר לעשור – כמהה נפשי לקנות לעצמי אוכל דווקא במכולת. אז הוריתי לראש המטה שלי לפרוש בפניי את מפת ה-1:50000 המטכ"לית, ובסיוע מאסיבי של הרל"שית שלי חיפשתי מכולת שממוקמת בתחום מושב פיקוד העורף. התברר שברדיוס של חמישה קילומטר כבר אין אף מכולת, רק סופרמרקטים של דנקנר. אז הוריתי לקמב"ץ לקנות לי פרדה, ואחרי שהסדירניקים של הלשכה העיפוני אל-על והנחיתוני על האוכף כאילו יום-הולדת, שמתי פעמיי אל קצה הרדיוס. אלא שכדי שיהיה סיפק בידי לקנות את חריץ הגבינה עוד לפני שקיעת החמה, נאלצתי להצליף בה נוראות.

שולה, זה היה שמה של אותה מכולתניקית באה-בימים. אותה שולה שב"תמול שלשום" שם משפחתה הוא עסקנוביץ'. מהשכלתי החובקת את תולדות הציונות אני יודע שאותם עסקנוביצ'ים היו פרנסים מוערכים לא רק בזמנו של עגנון (הרומן מתרחש בתקופת העלייה השנייה) אלא אף להיסטוריה הם נכנסו כמוערכים. אפילו ספר לימודי האזרחות של הנכד שלי שר להם תהילה.

ואם תסלחו לי על סטייתי משיר המכולת אז אמשיך לסטות, לא תאמינו עד לאן אני מסוגל להתדרדר בהתייחסויות שלי. אם כי הפעם לא ממש אני התדרדרתי אלא הנהג שלי ויצמן, שבשיטוטיו הליליים באינטרנט נתקל לאחרונה בבלוג נידח של איזשהו אנרכיסט מפוקפק שכינה את שולה, את שולה שלנו הוא כינה "יודנראטית"! וכשהטוקבקיסט הבודד שלו (שמן הסתם הוא הוא-עצמו) שאל אותו מאיפה לו החוצפה הזאת הוא השיב לו, ככה-כאילו בכובד ראש, ששולה נאבקת על תנאי העבדות של הקופאיות ולא על העבדות עצמה, על כשרות השחיטה ולא על הקניבליזם עצמו (מה שעוזר לה להיות מוערכת גם בקרב הדתיים).

אחרי, רק אחרי שהצלחתם לעכל את הסטיות הסחבקיות שלי, אתם מוזמנים בזאת לחזור לשיר המכולת שלי. החנוונית שולה עטפה לי את חריץ הגבינה בדף שנשאר לה מ"דבר" והושיטה את ידה בדרישה לקבל ממני עשרים ואחד שקלים.

"עשרים ואחד על שום מה?", מחיתי, "איך המאזניים הכלבוטקיות שלך הגיעו למחיר כל-כך גבוה?"

"על שום החוק החדש שחוקקתי, חוק הסידן!", צהלה לי הח"כית המצטיינת, "על פי החוק הזה - שכבר עבר בקריאה שניה! - מחירו של חריץ גבינה מתוצרת כחול-לבן יוצמד לשכר המינימום, כלומר עבור כל שעת עבודה תוכל קופאית לרכוש לעצמה מנת סידן!".

לנוכח תשובה כה מגוחכת מה יכולתי לעשות חוץ מאשר לנסות להסתלבט עליה. שאלתי אותה באיזו תנוחה תאכלנה הקופאיות חריץ בכל שעה עגולה.

לתדהמתי השיבה לי גב' עסקנוביץ' ברצינות גמורה, ובכך הוכיחה לי עד כמה היא רצינית בגילום תפקיד הפוליטיקאית: "לגבי התנוחה הייתי חייבת להתפשר עם ידידי נשיא התאחדות הערסים. הצעת הפתיחה שלי היתה שהן תאכלנה בישיבה, על הכיסא המוגבה, אפשר גם תוך כדי הקלדה. אבל נוחי טען שלא נוח לו להיות נוכח במצב שבו קופאית אינה נחה כאשר היא מנחנחת, סליחה, מנשנשת. ובכלל, המילה ישיבה מזכירה לו את החרדים הפרזיטים. אז סגרנו על תנוחת כריעה".

אחרי הסבר כה משכנע נותרה לי רק קושיה אחת: "תגידי לי שולה מסטולה, במקום להעלות את מחיר הגבינה האם לא היה עדיף להעלות את שכר המינימום?"

בנקודה זאת אצטט את תשובתה בלי אף שמץ של הסתלבטות, כי היא פשוט נכונה: "אם נעלה את שכר המינימום אז אוטומטית חוק ההיצע והביקוש - שאין מצב שאקבל עליו קרדיט - יעלה את מחירי מוצרי היסוד. שלא לדבר על כך שמדד יוקר המחייה של הלשכה הירושלמית-הזאת לסטטיסטיקה אין בו כמעט דבר מלבד מוצרי היסוד המנדטוריים, גבינה ולחם וזיתים. טלפון נייד ומחשב זה אצלם בסעיף מותרות, אחרת הממשלה תצטרך לשלם תוספות יוקר, והתוצאה תהיה אינפלציה. ואינפלציה, אומרים חבריי הנפלאים מוועדת הכספים, זה כמו פצצת אטום איראנית, אושוויץ! צריך לטפל בבעיית הסידן של הקופאיות רק באופן נקודתי, אחרת מה עשינו?? איפה האם תרצו אין זו אגדה?? אז אני עושה חוקים! ציונות זה לעשות! אקשן!"

בקיצור, אחרי הדיון הכלכלי המשעמם הזה אמרתי לה שמההתעוותויות של הפרדה נפל לי האסימון שאיתו התכוונתי לשלם לה. וגם נגזר לי הקופון. עכשיו תשמעו טוב-טוב למה השולה הזאת מסוגלת: במו קולה הריגשי-המכיל היא ענתה לי שלא נורא, שהעיקר שיש לי כוונות טובות, ורק שבינתיים, עד שאדוג את האסימונים ואדביק את הקופונים הפרדה תשאר אצלה! השיערתם בנפשכם לאילו שיעורי תחמנות מסוגלים להגיע הסוציאל-דמוקלסים האלה?!

אז מה, אדוני יושב-ראש כנס הרצליה, רייכמנים נכבדים, מה יכולתי לעשות לנוכח איום קיומי שכזה חוץ מאשר להביט בלבן של הדגל שלה ולתקוע לה כך: "אם את רוצה שהפרדה תשאר אצלך אז עופי מהמפלגה, סליחה, מהמכולת הזאת, הרי בכל מקרה כבר נתתי את האופציות שלה לנוחי, חינם אין לו כסף אמיתי. סעי עם הפרדה לשלום, המפתחות בפנים, ותמסרי לבוחרי המפלגה, אפילו לכורעות שלך תמסרי שהמפתחות האלה, המפתחות להתנעת הפרדה הם במקום כרטיסי שנה-טובה תיקניים. אכן יש לי כוונות טובות אלא שהאס-אם-אסים שייעדתי להם טבעו בחבית של הסורים הדפוקים".